הרקע לתפילת ערבית

המסורת מייחסת את קביעת תפילת ערבית ליעקב אבינו. בברייתא המקשרת בין התפילות לקורבנות, קורבן תמיד של שחר מתאים לתפילת שחרית וקורבן התמיד של בין הערביים מתאים לתפילת מנחה, אך אין קרבן המתאים לתפילת ערבית. המקבילה שניתנת לתפילת ערבית היא הקטרת החלבים והאיברים מהקורבנות שהוקרבו ביום. לכן זמנה בלילה, החל בצאת הכוכבים, כעשרים דקות לאחר שקיעת החמה.

שלא כמו תפילות שחרית ומנחה, חובת תפילת עמידה של ערבית הוטלה במחלוקת בתקופת המשנה והתלמוד. במסכת ברכות (כז-כח) מובאת מחלוקת תנאים לגבי החיוב שבתפילת ערבית, שם נאמר: "תפילת הערב אין לה קבע". רבי יהושע סבר כי תפילת ערבית היא רשות, ואילו רבן גמליאל דיבנה סבר שהיא חובה. מחלוקת זו גרמה בסופו של דבר להסרת רבן גמליאל מכס הנשיאות ולהעלאתו של רבי אלעזר בן עזריה. בעקבות זאת נחלקו אמוראים כמי ההלכה. על פי המפורש שם בתלמוד הכוונה היא שערבית אינה חיוב גמור אלא נדחית מפני מצוות אחרות.

המחלוקת לגבי חיוב התפילה נסובה רק לגבי חיוב תפילת עמידה, אך לגבי קריאת שמע לא נחלקו שחובת קריאת שמע בערב היא מדאורייתא. סדר התפילה כמו שמופיע היום בסידורים, בו קריאת שמע וברכותיה קודמים לתפילת עמידה נחשב במשך זמן רב ללא הכרחי.

הרמב"ם, בעקבות דברי הרי"ף, פסק כי לכתחילה תפילת ערבית היא רשות, אך כיום היא חובה משום שרוב ישראל קיבלוה עליהם. צורת חיוב זו יוצרת הבחנה בין נשים לגברים, שכן נשים לא קיבלוה עליהן, ועל כן חיובן בתפילת ערבית פחותה מחיובן בשאר תפילות. בנוסף, היות שמטרת חזרת הש"ץ היא להוציא ידי חובה את המתפללים שאינם יודעים את נוסח התפילה, בתפילת ערבית אין חזרת הש"ץ. רב נטרונאי גאון תולה את הסיבה למנהג לומר קדיש אחרי ברכות קריאת שמע לפני תפילת העמידה, בדעה שתפילת ערבית רשות, והקדיש משמש כהכרזה שהסתיימה התפילה והרוצה לצאת יצא. (מובא בטור או"ח רלו)